דני הוא ילד בן שבע. בשנה הבאה הוא עולה לכיתה ב ומתרגש ממש לפגוש את אלון, החבר הכי טוב שלו בכיתה.

שני החברים האלו הם 'צמד חמד' ואם לא החופש הם לא היו נפרדים אחד מהשני. ומבחינתם – זה ימשיך ככה כל החיים.

אבל יש ביניהם הבדל אחד גדול ונסתר מהעין.

מאז שדני נולד, ההורים שלו, שיש להם מודעות כלכלית, בחרו עבורו מסלול בסיכון גבוה בחברת אלטשולר שחם. הם גם בחרו להגדיל את ההפקדה בעוד 50 ₪ (על חשבון קצבת הילדים, ככה שהם לא מרגישים את זה בשוטף) ונכון להיום לדני יש קרוב לשתים עשרה אלף ש"ח.
ההורים שלו מרוצים ומתכוונים להמשיך ככה לפחות עד גיל 21.
המטרה שלהם היא שדני יממן את כל הלימודים שלו מהכסף הזה ולפי החישוב שלהם. בהנחה שהתשואה תישאר ככה לאורך זמן הוא צפוי לצבור שם כמעט 80 אלף עד גיל 21.

ההורים של אלון לעומת זאת קצת חסרי מודעות.
זה לא שהם במצב כלכלי קשה. הם אמנם לא עשירים גדולים אבל הם בהחלט מרוויחים יפה וחיים טוב.
רק שאף אחד לא לימד אותם.
אלון הוא הבכור מבין שלושה. כשהוא נולד הם קיבלו מכתב מביטוח לאומי עם אפשרות לבחור איפה לשים את הכסף. באופן כללי הם לא נתנו הרבה אמון בזה.
מבחינתם הם העדיפו את הכסף אצלם או לכל הפחות כמה שיותר קרוב אליהם. לכן, במקום קופת גמל הם העדיפו לראות את הכסף מול העיניים בבנק.
בגלל שהם רצו בטחון עבור הילד שלהם הם בחרו עבורו מסלול בריבית קבועה לא צמודה. באותה תקופה, ריבית מובטחת של 1.6% הייתה נשמעת לא רע בכלל וזה המסלול שהם בחרו עבורו.
מאותה סיבה הם גם העדיפו לחסוך לאלון בעצמם ולא להגדיל את ההפקדות (בהתחלה הם באמת חסכו עבורו את כל קצת הילדים אבל מתישהו הפסיקו בגלל קושי כלכלי ומאז לא חזרו).
לאלון, שעולה גם הוא לכיתה ב' יש בצד כארבעת אלפים חמש מאות ש"ח. בקצב הזה, ובהנחה שהתשואה תישאר ככה לאורך זמן הוא צפוי לצבור שם כשבע עשרה אלף עד גיל 21.